החלטה בתיק ב"ש 6179/06

1.         בית-משפט השלום החליט לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים, ומכאן הערר שלפני. בערר טוען העורר, כי לא היה מקום לקבוע שבידי המשיבה ראיות לכאורה בעצמה מספיקה להוכחת המיוחס לו, וכי, מכל מקום, שגה בית-משפט השלום כשכלל לא בחן חלופות מעצר, כפי שהוא מחויב לעשות על-פי הדין.

2.         בכתב האישום שהוגש כנגד העורר שלושה אישומים. האישום הראשון מתייחס לאירוע מיום 5.2.06 בשעות הצהריים, אשר במהלכו תקף העורר את המתלונן מופיד אסמר (להלן: המתלונן). נטען, כי התקיפה בוצעה ברח' צאלח א-דין בירושלים, בעקבות סכסוך כספי בין העורר לבין המתלונן, החייב לעורר סכום כסף. על-פי כתב האישום, העורר קבע להיפגש עם המתלונן והגיע לפגישה כשהוא מלווה בשני קרובי משפחה (שלא זוהו בשמותיהם בכתב האישום). העורר היכה את המתלונן באמצעות אגרופיו, בפניו ובראשו, וגם באמצעות שברייה שאחז, כשהיא נתונה בנדנה. כתוצאה מהתקיפה נפגע המתלונן בעינו השמאלית (נפיחות, דימום והמטומה) ושלוש משיניו נשברו.

עניינו של האישום השני בעבירות איומים, ובו נטען שבמועדים שונים במשך השנה שחלפה הגיע העורר לבית המתלונן ואיים עליו בפגיעה בגופו, כאשר הוא דורש מהמתלונן סכומי כסף.

באישום השלישי מואשם העורר בעבירה של החזקת סכין שלא כדין, עבירה שבוצעה לכאורה ביום 3.1.06.

3.         בית-משפט השלום מצא, כי בידי המשיבה ראיות להוכחת המיוחס לעורר. בהחלטה קצרה שניתנה על-אתר, נדחו טענות הסנגור, תוך שבית המשפט מוצא חיזוק לגרסת המתלונן, בעובדה שהמתלונן אכן נפגע פגיעה ממשית בעינו השמאלית. לרקע נתונים אלה, סבר בית המשפט, כי עצמת הראיות לא פחתה מהטעם שלכאורה היה למתלונן מניע לסבך את העורר, ושלטענת העורר המתלונן הורשע בעבר בעבירות מרמה. בית המשפט גם הסתמך על עדותו של עד הראיה נדאל חאלס שהעיד כי "ראה אירוע אלים בין המתלונן לבין [העורר]".

בית המשפט מצא, כי קיימת עילת מעצר בהתבסס על עברו הפלילי המכביד של העורר, ועל הודעות המתלונן ונדאל חאלס שהתייחסו להתנהגותו המסוכנת של העורר.

לסיום, נדחתה טענת אפליה, לפיה חשוד אחר, פאדי עראפת, אחיינו של העורר, שוחרר ללא תנאי, הן לנוכח עברו הנקי של פאדי והן מכיוון שהמתלונן לא ייחס לפאדי מעשים אלימים.

4.         כאמור, העורר טוען, כי לא היה מקום להגיע למסקנה לפיה עצמת הראיות שבידי המשיבה מספיקה לצורך מעצרו עד תום ההליכים, אם כי מוסכם ש"טכנית", בהתחשב בהודעת המתלונן והמסמכים הרפואיים בדבר מצבו, אכן יש בידי המשיבה "ראיות לכאורה".

בהקשר זה הדגיש הסנגור המלומד, עו"ד מזאווי, כי יש ליתן משקל למניע שיש למתלונן להעליל על העורר, שכן המתלונן אינו פורע חוב כספי שהוא חייב לעורר, כמו גם לרישום הפלילי של המתלונן, אשר, לגרסת העורר, המכירו מזה שנים,            הורשע בעבירות של זיוף ומרמה.

עוד נטען, כי יש להתחשב גם בעובדה שפאדי ערפאת, שהוזכר על-ידי המתלונן כמי שהתלווה לעורר בעת שהמתלונן הותקף, מסר בהודעתו שכלל לא היה בירושלים ביום אירוע התקיפה, זאת בניגוד לגרסתו האמורה של המתלונן. כזכור, פאדי ערפאת גם שוחרר בלא תנאי, אך הדגש בטיעונו של העורר הושם על כך שהודעתו של פאדי מכרסמת בגרסת המתלונן. מעובדת שחרורו על-ידי המשטרה ניתן לכאורה להבין שגם המשטרה לא סברה שפאדי היה שותף לעבירה.

עו"ד מזאווי טען, כי לא נבדקה טענת העורר, לפיה שיניו של המתלונן היו שבורות עוד לפני האירוע, ולו במטרה לערער את מהימנותו של המתלונן, שהעיד כי השיניים נפגעו כתוצאה מהתקיפה. כמו כן נטען, כי לא היה מקום להסתמך על הודעת נדאל חאלס, אשר דבריו עוותו על-ידי בית המשפט, כשקבע שנדאל ראה "אירוע אלים" בין העורר לבין המתלונן, בעוד שבהודעתו של נדאל נאמר רק כי שמע צעקות, ראה את העורר צועק על המתלונן ועוברי אורח מנסים להפריד ביניהם.

5.         עמדת המשיבה היא, שיש בידה ראיות לכאורה שמשקלן מספיק, בהתחשב בעיקר בהודעת המתלונן ובעובדה שאכן נפגע בגופו ביום האירוע. המשיבה מוסיפה, כי גרסת המתלונן מתחזקת גם לנוכח העובדה שהעורר כועס על המתלונן שאינו פורע את חובו. באת-כוח המשיבה הפנתה להודעות עדים שונים בנושא מהלכי "סולחה" שהתקיימו, מהם ביקשה ללמוד, כי אכן התרחש אירוע אלים, שאחרת לא היה צורך במהלכים אלה. לכך השיב הסנגור, כי סולחה נדרשת גם כאשר מדובר "רק" בקללות שהושמעו על-ידי העורר, כך שמעצם קיומה לא ניתן ללמוד על ביצוע העבירה המיוחסת לעורר. דא-עקא, שבהודעת העורר לא נזכרות כלל קללות, ועולה ממנה כי לכל היותר היה בין השניים דין ודברים טלפוני בנוגע לחובו הכספי של המתלונן, בטרם השניים נפגשו ברח' צאלח א-דין. אכן, כפי שנטען על-ידי המשיבה, בהודעתו של העורר ניכרת מגמה להמעיט מאד מחומרת האירוע, ולמעשה העורר לא מוסר פרטים של ממש על מה שהתרחש בינו לבין המתלונן כששניהם עמדו ברחוב. תחילה סרב העורר להשיב עניינית לחשדות, לאחר מכן הציג את המתלונן כחברו הטוב והוותיק ובסופו של דבר הכחיש כל מעשה אלים מצדו. כאמור, באשר למהלך הדברים בין השניים בעת הפגישה ברחוב, סמוך לחנותו של העד נדאל חאלס, מודה העורר רק בעצם קיום הפגישה וטוען שהגיע לבדו. העורר לא מוסר דבר על ויכוח מילולי או התרחשות דומה שהצריכה התערבות של עוברים ושבים כדי להפריד בין השניים, כפי שמסר נדאל בהודעתו.

לפיכך, יש אכן משקל גם להודעת נדאל חאלס, אף אם לא תאר בדבריו אירוע שכלל אלימות פיזית, ויש בהודעה זו כדי לחזק את חומר הראיות כנגד העורר.

ואכן, גם לנוכח האמור לעיל ולאחר שבחנתי את יתר טענות העורר, אינני יכול להיות שותף למסקנה כי בשל חולשת הראיות שבידי המשיבה יש לדחות את הבקשה למעצר העורר, אם כי קיימים מספר סימני שאלה שלא היה מקום להתעלם מהם.

בשלב זה, כאשר, ככלל, אין לשקול שיקולי מהימנות, למעט אלו המבוססים על סתירות ותמיהות גלויות העולות מחומר החקירה, יש ליתן משקל להודעתו של המתלונן, הנתמכת במצבו הרפואי האובייקטיבי ובהודעת נדאל חאלס, הסותרת את גרסתו התמימה של העורר, כמו גם בקיומם של מהלכי סולחה ובאופייה המתחמק והמיתמם של הודעת העורר, כמתואר לעיל. על יסוד ראיות אלה, אכן ניתן לקבוע שעלה בידי המשיבה להניח תשתית ראייתית לכאורית, שדי בה בהליך דנן.

ביחס לאישום השני, הראיות מבוססות אך ורק על הודעתו של המתלונן, אך לנוכח האמור לעיל, ניתן לקבוע כי יש בהודעה זו משום ראיה לכאורה להוכחת המיוחס לעורר.

ביחס לאישום השלישי, אין בהודעתו של העורר כדי להקים יסוד ממשי לטענה, לפיה החזקת הסכין על-ידו הייתה כדין. כאשר ניגש אליו שוטר וביקש לערוך חיפוש, העורר לא הציג ביוזמתו את הסכין, ולמרות שטען כי החזיק סכין לצורך שיפוצים שנעשים בביתו, הוסיף כי אכן הוא צריך "להיזהר פי מיליון מבן אדם רגיל".

6.         בצד האמור לעיל, יש לתת את הדעת לסתירה שאינה זניחה, העולה מהשוואת גרסת המתלונן לגרסתו של פאדי ערפאת, השולל לחלוטין הימצאותו-שלו במקום בו הותקף העורר ומוסר אליבי, לפיו שהה בטבריה (אין נתון על בדיקתו של האליבי על-ידי המשטרה). בהערת אגב אציין, כי משום מה, כאשר נחקר פאדי ערפאת, הוא נשאל על מעשיו ביום 6.2.06, בעוד שהתקיפה ארעה ביום 5.2.06. גם העורר נחשד כי ביום 6.2.06 תקף את המתלונן, ואילו מחומר הראיות עולה כי האירוע התרחש ביום 5.2.06. יתכן שמדובר בטעות גרידא, ומכל מקום, האליבי שמסר פאדי ערפאת תקף לפרק זמן ממושך, שכן טען כי לא היה בירושלים מזה כחודשיים.

נראה, כי המשיבה עצמה אינה רואה לנכון לסמוך על הודעת המתלונן באשר לזהותם של אלה שהגיעו עם העורר לזירת התקיפה, שכן בכתב האישום לא הוזכרו השמות שמסר המתלונן. בנסיבות אלה, יש מקום לגרוע ממשקל גרסתו של המתלונן.